שליטה

שליטה

אני אוהבת להיות "שם".

אני מפחדת מהדרך.

אני לא מוכנה לחוות, להכשל, לעמוד חשופה.

אני רוצה לדעת מה יהיה. תמיד.

אני רוצה שליטה.

אני לא מוכנה להסכים לקבל שבתכל'ס - אין שליטה.

לאט.

לאט אני מתחילה להבין, להסכים לקבל,

שאין שליטה.

על כלום.

שאני חיה עכשיו, שאני בהווה, 

שאני רוצה להיות פה 

ולא "שם".

יכולה

אבל האמת היא, שאני יכולה!

אני? 

יכולה? 

לא. אין מצב. אני לא יכולה.

נשארת. לא זזה.

אני? 

יכולה?

אולי, אולי אני יכולה... ממש לא בטוח.

ואם אכשל, ואם לא אצליח ואם אהיה חשופה לביקורת?

חשופה?

מזה אני מפחדת?

לא מוכנה לזוז - תקועה.

מה מפחיד אותי בשינוי?

לשנות?

למה לשנות - נוח לי, טוב לי ככה.

באמת טוב לי ככה?

באמת?

האמת היא שאני יכולה.

לאט בצעדים קטנים,

אני אוכיח לעצמי שאני יכולה, שאני מסוגלת.

שיש לי קול שכדאי להקשיב לו.

שמותר לי להרגיש.

אני מפחדת.

אני לא יכולה.

אני אשים את עצמי בפרונט?

אני אהיה חשופה?

אני?

אני אצליח לשנות? אני?

האמת היא שאני יכולה!

אני? יכולה? 

מה עכשיו ללמוד משהו חדש?

עדיף להשאר במקום הבטוח.

כן,

אותו מקום בו אני כבר יודעת הכל.

למה להעיז?